אנשים יהיו מוכנים
לשבת בכלוב,
כל עוד
יש להם מקום
נוח לשבת.
עברה דקה
עברה דקה.
מזמן לא יצא לי לחוות דקה.
היא עברה בשקט ובנחת,
מבלי להרעיד את עולמי.
היא אמרה שלום,
ושאלה לשלומי.
"אני בסדר",
השבתי
בעודי בסערת רגשות.
אך בדקה הזאת
אני בסדר,
בדקה הזאת.
אני לא יודעת להקשיב
אני לא יודעת.
אני לא יודעת להקשיב.
אני פשוט לא יודעת.
לא יודעת להקשיב.
לא יודעת להקשיב לאנשים.
לא יודעת להקשיב לאחרים.
אני פשוט לא יודעת.
אני יודעת להקשיב מצויין לחיות. לחיות אני מקשיבה מצויין. לכל צליל שהן משמיעות, לכל רעש. בין אם זה נביחות, או תנועות מוזרות עם הכנפיים. אני אפילו יודעת להקשיב למבטים שלהם בעיניים. אבל לאנשים אני לא יודעת להקשיב. אני לא יודעת.
אני יודעת להקשיב מעולה לחפצים. לשקית פלסטיק המתגלגלת ברוח אני יודעת להקשיב מעולה. לפחית המסתובבת לה ברחבות, למכונית נוסעת. אני יודעת להקשיב מעולה למנורות שבסוף חייהן, ולדלתות נטרקות. וגם לדלתות שלא נטרקות, פשוט דלתות דוממות. אני יודעת להקשיב לנעליים, גם כשהן אינן נעולות, ואני יודעת להקשיב גם לכסאות. ריקים. אני יודעת להקשיב לחפצים.
אבל אני לא יודעת להקשיב לאנשים.
אני יודעת להקשיב מעולה לעצים. לדשא, לפרחים. לאבנים ולסלעים. אני לא צריכה שיזוזו, שיעשו רעש או ישמיעו קול, כי להם אני יודעת להקשיב. אני לא צריכה שיסבירו לי, שישתפו אותי, שיגידו לי, כי להם אני יודעת להקשיב. אני יודעת להקשיב לעלים שעל העצים, ולפרחים הפורחים. אני יודעת להקשיב לאבנים הנחות על הרצפה, וגם לאבנים אשר נזרקות למים. אני יודעת להקשיב לשמיים, לעננים המרחפים, לקרני השמש החודרים, ואפילו לכוכבים. להם אני יודעת להקשיב. אבל אני לא יודעת להקשיב לאנשים. אני לא יודעת. אני לא יודעת להקשיב לאחרים.
אני לא יודעת להקשיב.
לאחרים אני לא יודעת להקשיב.
לאנשים אני לא יודעת להקשיב.
למילים
אני לא יודעת להקשיב.
איפה הייתי אני.
איפה היית?
איפה היית?
ומה שאני עוד יותר
לא מצליחה להבין,
איפה הייתי אני?
חלק ממשאלותי
פעם,
כחלק ממשאלותי,
הייתי מבקשת
שאני אופיע לך בחלומות.
שאני אבקר אצלך במחשבות.
הייתי מבקשת שתכתוב עליי
שירים,
תלחין אותם,
ויום אחד
אפילו תשמיע לי אותם.
הייתי מבקשת
שעינייך יחפשו אותי,
גם בחללים ריקים,
ושאזנייך יחפשו את צחוקי
גם במקומות הכי שקטים.
פעם,
כחלק ממשאלותי,
הייתי מבקשת
להיות חלק
ממשאלותיך.
זה היה בלתי נמנע
פתחנו דלתות
וסגרנו חלונות.
ניקינו את הדירה,
זרקנו את האשפה.
ועדיין,
זה הגיע במכה
חזקה.
לפנים.
זה היה בלתי נמנע.
ואולי אנחנו לא מבינים
עדיין מה קרה,
ואולי אנחנו כן,
ופשוט לא מסוגלים
להפנים.
איפה השוקולד?
איפה השוקולד
שהיה מרוח לך אתמול
על הפנים?
אני מאוד מקווה
שליקקת אותו,
ושלא שתפת אותו
עם מים חמים
או מגבונים.
ערה
אם את
שוכבת במיטה
חסרת מנוחה
ורוצה רק
ללכת לישון,
תקחי לעצמך
רגע,
תקשיבי לשקט,
הביטי מבעד
לחלון.
תסתכלי על
החושך,
על אותם
הכוכבים,
על הרוח
שאינה
על חוסר העננים.
תסתכלי על הפרחים,
שעלי הכותרת שלהם סגורים,
והקשיבי בשקט
לשירת הצרצרים.
תסתכלי על הירח
שעל הרקע השחור.
על פנסי הרחוב,
שפתאום יש בהם אור.
ועכשיו שהסתכלת,
וקיבלת קצת מנוחה,
אולי את מבינה
למה גופך החליט
להשאיר אותך
ערה.
נעליים חדשות
נעליים חדשות
הן אף פעם
לא נוחות.
לא כי הן
גדולות
מדי,
גם לא כי הן קטנות.
נעליים חדשות,
בדיוק במידה הנכונה,
הן לא נוחות,
לא בההתחלה.
הן פוצעות את הרגל,
גורמות לה להשתפשף,
מכאיבות באגודל
ואז בזרת
ואז בעקב.
לפעמים בקשת של הרגל,
הסוליה מציקה,
והשרוכים ארוכים מדי
או קצרים מדי.
אך הימים עוברים,
כשכף הרגל בתוך אותן
הנעליים החדשות,
ועם חלוף הזמן,
הן כבר פחות חדשות
הן כבר לא חדשות
הן כבר נוחות.
מחלה נדירה
לב שבור היא מחלה נדירה.
לא בגלל שחולים בה לעתים רחוקות.
ממש לא.
אלא בגלל,
שלא משנה כמה פעמים תחלה במחלה,
הגוף שלך לעולם לא ילמד איך להתמודד איתה.
הגוף לא זוכר איך להחלים ממנה.
משום מה, כשזה מגיע למחלה הזאת
הוא שוכח
את כל מה שהוא אי פעם למד.
שוכח מה עשה בפעמים הקודמות.
שוכח איך נלחם בה.
לב שבור היא מחלה נדירה.
ברוב המחלות אנו נמנעים מלהדבק,
אבל במחלה הזאת
לא אכפת לנו להדבק, אנחנו אף מחפשים
להדבק בה.
כמו הגוף שלנו, אנו גם שוכחים.
שוכחים את הכאב הבלתי נסבל אשר מרסק
את לבנו לרסיסים קטנים,
בלי היכולת להדביק אותם בחזרה.
אנו שוכחים את הסכין החדה בבטן,
את תחושת האובדן,
אנו שוכחים את הנשימות הקצרות המלווות
בהתקפי חרדה.
אנו שוכחים את הרגשת הלבד.
הרגשת החוסר תקווה.
לב שבור היא מחלה נדירה.
זו המחלה הותיקה ביותר בעולם.
המחלה שהכי הרבה אנשים חלו בה.
המחלה שהכי הרבה אנשים חולים בה.
ובכל זאת,
מחלה ללא תרופה.
ללא משחה שתפחית את הכאב,
ללא דבק מיוחד שיעזור להדביק בחזרה רק את הרסיסים הקטנים.
ללא חיסון שיוכל למנוע את הלב השבור הבא,
ללא כדורי הרגעה.
לב שבור היא מחלה נדירה.
לא בגלל שחולים בה לעתים רחוקות.
ממש לא.
