יש רגעים גדולים בהם אנחנו מתפרקים. לא לחלקים, אלא לחתיכות קטנות, ממש ממש קטנות. רסיסים קטנים. כאלו שאי אפשר להרכיב מחדש כמו פאזל, שלכל חתיכה יש חתיכה. רסיסי זכוכית, מפוזרים על הרצפה, מתחבאים במקומות שהיד לא יכולה להגיע אליהם, וגם אם יכלה לא הייתה מסוגלת לחבר בין רסיס אחד לאחר. ברגעים האלה הידיים פשוט מוצאות חלקים חדשים, ויחד עם הרסיסים מרכיבות אדם חדש. התהליך לוקח קצת זמן, כי בכל זאת מדובר ברסיסים קטנים, ובחלקים חדשים שעל הידיים למצוא ולהרכיב ביחד, אך זה קורה.
יש רגעים קטנים בהם אנחנו מתפרקים. לא לרסיסים קטנים, דווקא לחתיכות גדולות. חתיכות שקל מאוד למצוא, וקל מאוד לחבר. שברור מאוד איזה חלק מתחבר לאיזה חלק. ברגעים האלה הידיים לוקחות את החלקים ומרכיבות אותם חזרה, ממש כמו פאזל, מחזירות את הכל להיות כפי שהיה.
אנו מתפרקים בסדרי גודל שונים. ומה שיפיפה בנו הוא, שלא משנה למה אנו מתפרקים ולכמה חלקים, הידיים שלנו תמיד ימצאו דרך לפסל אותנו חזרה. לפעמים הן יחזירו את החתיכות למקום וירכיבו אותנו לאדם שהיינו, ולפעמים יפסלו אותנו מחדש בצורה קצת שונה.
בעולם בו אנו חיים
לצערי הרב,
בעולם בו אנו חיים,
אם ברצונך
להריח כמו פרח מסוים,
עלייך לקטוף אותו.
So much peace in a detached wing
Today I saw a wing of a bird
Resting on the floor.
It was detached from its owner.
It looked so peaceful,
Just laying there on the bare ground
Not trying to fly high or far.
Not trying to beat its companions or itself.
Such a tragic look
A scary one.
To find so much peace in a detached wing.
יש דמעות שלא רואים
יש דמעות שלא רואים.
דמעות שמצליחים רק
לשמוע.
קולה השבור
המצליח להוציא בקושי רב
את המילים
"אני בסדר".
עיניה יבשות,
שום דמעה לא נראית
לעין,
אך הן שם.
On that day
On that day, it was too much to bear. My heart wasn't yet healed from the last time it broke, making it weak.
On that day, my head was too full of stories written by me. Too many tales told to be able to read anything not written by myself.
On that day, my lips were too dry, my throat was too sore. Winter had passed, but it had left its mark.
It was too much to bear.
My body was not there
My heart wasn't cured, my head was still full
Of stories
My breath could barely escape my body into the outside world,
Let alone my words.
On that day,
It was too much to bear.
All I could do
Was stare.
Straight into the crowd, my eyes filled with the last rain drops of winter,
Not daring to flow like rivers in case next winter brings with it no rain.
The crowd wouldn't stare back.
It couldn't
I was too much.
On that day, I was too much to bear.
נוף כה שונה
היא קמה ומתבוננת
מבעד לחלון.
דמעה הזולגת על פניה
משקפת נוף שהיא איננה מכירה.
והיא לא מבינה,
איך החלון
הוא אותו חלון מוכר
אך הנוף הוא נוף כה שונה.
מחר
כמה נחת
נותנת הידיעה
וההבנה
שלכל מחר
יש מחר
יש רגעים
יש רגעים
שבהם אני עומדת מול המראה
מתבוננת בעצמי
אך מדברת אלייך
ומבקשת,
כמעט בתחינה,
שתפסיק לשלוח לי קשיים
בבקשה.
אני יודעת שקשיים
הם מה שמחזקים אותנו
ושמקשיים אנו צומחים ולומדים,
אבל די.
אני כבר מספיק חזקה
ולמדתי וצמחתי מספיק,
לפחות לעכשיו.
אז בבקשה
תפסיק עם הקשיים
לפחות לתקופה הקרובה.
לחיי השירים
לחיי השירים
שנכתבו ברגעי שמחה
וגורמים לנו לשמוח.
לחיי המנגינות
היפות
אשר גורמות לנו
לראות את יופיו
של העולם.
לחיי המילים
המרכיבות סיפורים
הגורמים לנו לחלום.
ולחיי כל אותם האנשים
אשר גורמים
לכל זה לקרות.
Today I learned
Today I learned
That mice get frightened
Very easily
And that not all those
Who have wings
Can fly
