אחרי שנה

miakatz1

אחרי שנה של שתיקה, סוף סוף אזרתי אומץ בשביל לפנות למשטרה. חייגתי את הספרות 1-0-0 כפי שלימדו אותי בבית הספר ובתקשורת. "במקרה חירום, כשאתם צריכים עזרה, כשטרגדיה קרתה…", כך הייתה אומרת המורה, "ישר להתקשר למשטרה". ובכן לא התקשרתי ישר כי רציתי להאמין שאני גיבורה שמסוגלת לבד ולא זקוקה לעזרה, אך עברה שנה ואותה הגיבורה החזקה איבדה מעט עוצמה. אני מחייגת, אצבעותיי עדיין מנסות לשכנע את ראשי להתחרט, אך ראשי עקשן. אני מצליחה להזין את הספרות, עכשיו רק נותר לחייג. אולי אזרתי מספיק אומץ רק בשביל להזין את המספרים, אך בשביל ללחוץ על כפתור הטלפון הירוק הקטן והמאיים הזה אני זקוקה לעוד זמן? ראשי לא מסוגל לשמוע עוד תירוצים ושולח את אצבעותיי אל אותו הכפתור. צלילי החיוג מתחילים להשמיע את קולם, בזמן שליבי מפסיק כל פעולה. הנשימות שלי נהיות כבדות. מי היה מאמין שככה זה מרגיש להיות אמיצה? "שלום, הגעתם לתחנת המשטרה". הנשימות פוסקות גם הן, פי לא מסוגל להוציא קול. "שלום? יש שם מישהו?". "כן, כן, היי, שלום". "במה נוכל לעזור לך?". דמעות מתחילות לזלוג, דמעות אמיצות. "מישהו פגע בי". "מה הכוונה? מישהו ירה בך?". "ככה זה הרגיש. הוא שבר את ליבי, זה קרה לפני שנה, והלב עדיין מרוסק לרסיסים, אך רק עכשיו אזרתי אומץ לפנות אליכם. אני יודעת את כל הפרטים שלו, זוכרת את פרצופו…", "ילדה זאת המשטרה, אנחנו לא מתעסקים כאן בשטויות". ניתקו.

כוס תה ספונטנית

miakatz1

כוס תה ספונטנית
כוס תה ספונטנית בתחילת החורף.
אצבעותיי מקיפות את כוס הנייר החמה מלאת התה,
שאחרי שיחה ארוכה התברר להיות יותר טעים
כשקר.
מי ידע
שכוס תה קר
לפעמים מחממת יותר
מכוס תה חם.

פעם ברגעים כאלו

miakatz1

פעם
ברגעים כמו אלו
הבטן הייתה מתכווצת.
הייתה מופיעה הבחילה.
הלב היה פועם מהר,
ובלב הייתי מרגישה דקירה חדה.

ועכשיו,
ברגעים הללו,
הבטן רגועה
הבחילה איננה.
הלב פועם,
אך בקצב שלו.
ואותה הסכין
עם השנים
איבדה את חדותה,
וכבר אינה
מצליחה לחדור.

איזו שעה נפלאה לכתיבה

miakatz1

איזו שעה יפה לכתיבה.
שעת חושך, בה הכותבים כותבים על אור.
שעת פחד, בה הכותבים כותבים על אומץ.
שעת יאוש, בה הכותבים מתארים
את יופיים של הכוכבים.
שעת כאב, בה הכותבים מקריבים את דפיהם
בכדי לספוג את הדמעות,
ולאסוף את רסיסי הלב.
איזו שעה נפלאה לכתיבה.
שעה מלאת חששות,
מלאת חיים,
מלאת אנושות.