תגית: מיה כץ

יש שאלות
שאת התשובה שלהן
לעולם לא תוכלי למצוא,
רק להמציא.

מתי יגיע הרגע,
בו אהיה מספיק חזקה
שהחיים ילחשו אל עבר השמיים:
"תעזבו אותה,
היא אינה צריכה להתחזק עוד".

פעם
ברגעים כמו אלו
הבטן הייתה מתכווצת.
הייתה מופיעה הבחילה.
הלב היה פועם מהר,
ובלב הייתי מרגישה דקירה חדה.

ועכשיו,
ברגעים הללו,
הבטן רגועה
הבחילה איננה.
הלב פועם,
אך בקצב שלו.
ואותה הסכין
עם השנים
איבדה את חדותה,
וכבר אינה
מצליחה לחדור.

לעולם לא תוכל לדעת
מי הטוב ומי הרע,
כי הם נראים בדיוק
אותו הדבר.
בגלל זה אתה חייב
להיזהר
כשאתה מסתכל במראה.

איזו שעה יפה לכתיבה.
שעת חושך, בה הכותבים כותבים על אור.
שעת פחד, בה הכותבים כותבים על אומץ.
שעת יאוש, בה הכותבים מתארים
את יופיים של הכוכבים.
שעת כאב, בה הכותבים מקריבים את דפיהם
בכדי לספוג את הדמעות,
ולאסוף את רסיסי הלב.
איזו שעה נפלאה לכתיבה.
שעה מלאת חששות,
מלאת חיים,
מלאת אנושות.

לצערי הרב,
בעולם בו אנו חיים,
אם ברצונך
להריח כמו פרח מסוים,
עלייך לקטוף אותו.

יש דמעות שלא רואים.
דמעות שמצליחים רק
לשמוע.
קולה השבור
המצליח להוציא בקושי רב
את המילים
"אני בסדר".

עיניה יבשות,
שום דמעה לא נראית
לעין,
אך הן שם.

היא קמה ומתבוננת
מבעד לחלון.
דמעה הזולגת על פניה
משקפת נוף שהיא איננה מכירה.
והיא לא מבינה,
איך החלון
הוא אותו חלון מוכר
אך הנוף הוא נוף כה שונה.

כמה נחת
נותנת הידיעה
וההבנה
שלכל מחר
יש מחר

יש רגעים
שבהם אני עומדת מול המראה
מתבוננת בעצמי
אך מדברת אלייך
ומבקשת,
כמעט בתחינה,
שתפסיק לשלוח לי קשיים
בבקשה.
אני יודעת שקשיים
הם מה שמחזקים אותנו
ושמקשיים אנו צומחים ולומדים,
אבל די.
אני כבר מספיק חזקה
ולמדתי וצמחתי מספיק,
לפחות לעכשיו.
אז בבקשה
תפסיק עם הקשיים
לפחות לתקופה הקרובה.