נרשמתי לשיעור
"כתיבה יוצרת"
מציאות.
המורה הדגישה את המילים על הלוח.
וכתבנו וכתבנו
וחיינו נהיו יפים.
והמשכנו לכתוב
חלקנו סיפורים, חלקנו שירים,
חלקנו אירועים
מן העבר מן העתיד.
כולם עם חיוכים על הפנים
המילים יפות,
והחיים יפים.
חסרת כל שימוש
גומיה מונחת סביב ידי
מהודקת היטב
גומי חדש
לא הרוס, לא ישן
ועם הזמן
מונחת עדיין על ידי
מהודקת
פחות
גומי ישן
הרוס
ועם הזמן
האלסטיות נעלם
היא נעשית גדולה
מורחבת היא נופלת
כל שניה
ובכל פעם שנופלת
שמנסה לברוח מכף ידי
אני מחזירה אותה למקומה
"אל תאבדי"
ועם הזמן
אני פחות נזהרת
פחות שמה לב
אם הגומיה נופלת
והיא נופלת
ושם היא נשארת
אבודה בעולם,
חסרת כל שימוש
הביטי.
תסתכלי על הפרטים הקטנים
יקירתי.
אני מתחננת בפנייך,
תעשי זאת בחייך.
אם ברצונך חיים מלאים
בשמחה ובאושר,
הביטי.
תאמר
אם ברצונך לומר משהו,
תאמר.
אל תזרוק לי מילים
בתקווה שאתפוס אותם.
אל תחביא אותן מתחת למיטה
בתקווה שאמצא אותם.
אני שומעת את לחישותך
המופנות לכרית בלילות,
המלווות בטיפות כאב.
אם ברצונך לומר משהו,
תאמר.
אוזניי מחכות למילותיך,
בין אם מתוקות
ובין אם מרות.
God.
I wish people
Would believe
In humanity
As much as
They believe
In God.
מבקשת בנימוס
בבקשה
מבקשת בנימוס,
לא לטרוק את השער
בכניסה.
אנא ממך סגור אותו בשקט
ובעדינות.
את הדלת,
אותה אתה יכול לטרוק,
איתה אין צורך להיזהר.
אותה,
השכנים לא
יכולים לשמוע.
לגור במדבר
בנסיעתי הביתה נתקלתי באדם כותב לו במחברת שיר על מה זה אומר לגור במדבר. בשיר הוזכר חול. הרבה חול. הוזכרו גם שקיעות שרואים ממרחקים וממלאות את השמיים בצבעים. הנופים המרהיבים גם עלו בשיר. הוא דיבר על סודות המדבר, ההרים שמסתירים בהם סיפורים ואגדות. על העצים חסרי המים.
בהיתי בו לאורך כל הנסיעה.
כי כשקראתי את מילותיו, לא הפסקתי לחשוב על המדבר שלי.
עלייך.
על כל החול. כל החול שהכנסת לחיי. החול שאני עדיין מוצאת בין הסדינים, ובקרקפת. חול שמדי פעם נמצא לי מתחת לעפעפיים ולעיתים גורם לי לדמוע. חול שגורם לי לגירודים מציקים בגוף בכדי להזכיר לי שהוא שם. על השקיעות היפיפיות מלאות הצבע. המלווות בסיומו של עוד יום, המזכירות את יופיו של עולמנו. את יופייך. והסודות. כל הסודות שאינך מספר ושאיני מספרת לך. כל האגדות שאנו צוברים בדרכנו, כל הסיפורים וההרפתקאות שפעם היו לנו ביחד, והיום הם בנפרד. כל הרגשות שאיננו משתפים, ואיננו חולקים יותר. על העצים חסרי המים, שכבר שנים לא הושקו כמו שצריך. מדי פעם נזכרים להשקות אותם במעט, למקרה שימאס לנו יום אחד מהמדבר,
וימאס.
כי עם כמה שאני אנסה לשכנע את עצמי שהמדבר הוא יפיפה,
ושאני אוהבת את המדבר,
אני תמיד אוהב אותך יותר.
והאדם
הטבע מפיל
את העלה
והאדם
דורך
עליו.
כה יפים הם
החיים הם
כה יפים.
כה יפים
הם החיים.
זכור זאת
ברגעים
קשים.
שהחיים הם
כה יפים.
הקופסא האסורה
בכל אחד מאיתנו קופסא קטנה
שאסור עלינו לפתוח.
לא בגלל ששוכנות בה
דברים רעים,
אלא מאחר ושוכנות בה
דברים שלא שייכים לנו יותר.
וכשאנו פותחים את הקופסא,
הדברים שהיא מחזיקה מתפזרים בגופינו
וגורמים לנו לחשוב:
"אה! מצאתי! מצאתי את אשר חיפשתי,
מצאתי את אשר איבדתי!"
ולא,
לא מצאת.
רק פיזרת רגשות ישנים
בגוף חדש.
עכשיו נותר לך לאסוף את כולן
שוב
ולהכניסן בחזרה לקופסא.
