Poems, By Me

מילים הן כואבות.
העדרן,
כואב יותר .
מבט
חסר כל רגש,
חיבוק
חסר כל חיבה.
ניסיונות כושלים
בהם מנסים
למכור לנו אהבה
במקומות שהיא איננה.

יפיפה הוא המראה בו זוג אוהבים
מגיע למכולת לקנות בקבוק דבק.
יפיפה הוא המראה,
בו זוג אוהבים מגיע לביתו
עם בקבוק דבק בידיו.
יפיפה הוא המראה בו זוג אוהבים
פותח את בקבוק הדבק ומורח ברכות
בין הסדקים והחלקים השבורים.
יפיפה הוא המראה בו זוג אוהבים
יושב מחובק על הספה
בזמן שהדבק מתייבש.

כולם כותבים פרחים
על יופיים, על השראתם
על הצבעים והריחות.
כותבים כותבים
שירים סיפורים
על פרחים יפים.
אך לא מדברים
פרחים.

מדי פעם
אתה נהיה זר
לא פרחים,
זר,
לא מוכר.

זה קורה לעתים רחוקות.
לפתע באמצע הלילה
מכשפה באה
והופכת אותך לזר
בזמן שאני שוכבת
לידך
ישנה.
ובבוקר כשעינינו נפגשות
אני קמה בבהלה
מי זה השוכב לידי?
והיכן בן זוגי?

אני עומדת מול האלוהים הגדול.
אני
האישה
הקטנה
חסרת פתרונות,
חסרת רעיונות יצירתיים.
מביטה לו בעיניי העננים,
ושואלת
מה עליי לעשות,
אלוהים
מה עליי לעשות?

לו הייתה לי משאלה אחת
מריס אחד שנפל
הייתי מבקשת
שיעלמו לי כל הפצעונים מהפנים.

שאר הבעיות שלי
גדולות מספיק
בכדי שאוכל לפתור אותן
בעצמי.

בזמן שכולם מביטים בכוכבים,
אני מביטה בך.
בעינייך הנוצצות
מלאות האהבה,
ובחיוכך שלא מפחד להופיע
ברגעים כמו אלו,
בהם
כולם מביטים בכוכבים.

היא אומרת שתכתוב,
כך היא אומרת.
"אני אכתוב.
היום אני אכתוב"
והגיע היום,
והיא באמת כותבת,
על כך שאומרת
שעליה לכתוב.

בין שפתיה סיגריה
היכן שאמורה להיות
סוכריית מציצה מתוקה.
על ציפורניה שכבה
אדומה של לק מרוח
היטב,
ככל הנראה על ידי מישהי
שזו עבודתה.
על הגוף שלה
מונחת שמלה שחורה.
פעם שמלה זו הייתה צהובה
עם פרחים.

פעם
שכבת הלק הייתה מרוחה
בחוסר סנכרון בין האצבעות
על ידי ידיים קטנות,
השמלה הייתה
צהובה עם פרחים,
ובין שפתיה סוכריית מציצה.

אני נשבעת לך, בשם אלוהים, בשם אמי, בשמך.
אני נשבעת לך בכל היקר לי.
שניסיתי.
ניסיתי להתעלם, וכשזה לא עבד,
ניסיתי לתרץ.
כשהתירוצים הפסיקו לשכנע, ניסיתי להתעלות,
ומשם ניסיתי לעצום עיניים חזק חזק
עד דמעות.
לאחר מכן ניסיתי לשכוח,
לשכוח. לשכוח. לשכוח.
ואז להאשים.
שם שהיתי הרבה.
וכשזה נמאס, ניסיתי להעיף,
ואז לעוף.
רחוק.
ואז לעוף.
חזרה.
ניסיתי.
אני נשבעת לך,בשם אלוהים, בשם אמי,
בשמי
אני נשבעת לך בכל היקר לי.
שניסיתי.