היום בו היינו חוגגים
את אהבתנו,
מציינים
את הזמן שלנו יחד,
הפך בן רגע
ליום זכרון,
למה שהיה בינינו
שעדיין קיים,
אך לא מתממש.
יום זיכרון
בו אנו זוכרים את כל הרגשות
הקבורים עמוק בפנים,
ואת התחושות
שהיינו חשים פעם יחד,
והיום חשים בנפרד.
היודעים
תעלי על אוטובוס
מבלי לדעת את כיוונו
והביטי סביבך
על פני האנשים
היודעים,
המכירים את יעדו,
והביני
מה הן תחושותי
כשאני מסתובבת
בעולם
לדבר אהבה
לפני כשנתיים נתקלתי בשיר ששינה חלק גדול מהתפיסה שלי בנוגע לדרך בה אני רואה אהבה. זהו שיר ששם המשורר אינו ידוע לי, כך שלעולם לא אוכל להודות לו על הרגשות שהעניק לי, אז את שמו אינני זוכרת או אזכור לעולם, אך כן אזכור את המשפט שאיתו סיים את השיר: "ולדבר על שינויים היה לדבר אהבה".
החיים הם דינאמים, הם משתנים כל הזמן, בין אם שינויים שאנו דחפנו לכך שיקרו, או פשוט שינויים שהחיים החליטו בעצמם שהכרחיים. אנו חווים שינויים ביום יום, שינויים קטנים שאנו אפילו לא שמים לב אליהם. הרי באיזשהו שלב הפך הקיץ לחורף, והיום ללילה. משוקו התחלנו לשתות קפה, ושוקולד החלב הפך למריר. שינויים הם חלק בלתי נפרד מחיינו, חיים ללא שינויים הם לא חיים. ולמרות זאת, שינויים זה לא מושג קל, במיוחד לא באהבה. כמו בחיים, גם באהבה מתרחשים שינויים. בסופו של דבר, אהבה מורכבת מאנשים, ואנשים מורכבים משינויים. ולפעמים, ישנם שינויים פחות נעימים. למשל כאשר מצב הצבירה של הקרחונים משתנה והופך למים. או כאשר מבטו של אדם מוכר משנה את צורתו.
חזרה למשפטנו.
ולדבר על שינויים היה לדבר אהבה.
שינויים הם החיים, ברגע שאת חווה שינויים עם אדם, ברגע שאת מדברת איתו על שינויים עתידיים, הוא הופך להיות חלק מחייך.
אנחנו בתקופת שינויים. תקופה מלאה בכאבים קטנים שבין סדקיהם משתררת לה אהבה. תקופה שבה הזרות המוכרת מפעם מתחילה לצוץ חזרה, תקופה בה העיניים נמנעות מלהביט מהפחד למצוא אדם לא מוכר לפנינו. תקופה בה הלב מנסה שלא להרגיש, גם אם זו אהבה, בכדי לא להרגיש כאב.
חלוני משקיף לשמיים
חלוני משקיף לשמיים
הצבועים בכחול
עם עננים לבנים
צפים
ולפעמים,
חלוני משקיף
לשמיים אפורים
עם עננים אפורים גם הם
המתאפקים שלא לבכות
ובוכים
ולפעמים,
חלוני משקיף
לשמיים שחורים
עם עננים בלתי נראים
וברקים מתרוצצים
בורחים
ולפעמים,
בערבים,
חלוני משקיף לשמיים
הצבועים בכל מיני צבעים
על ידי אלוהים בן השש
ובבקרים,
לפעמים,
חלוני משקיף לשמיים מעט חיוורים
המתמלאים בקרני שמש לאט לאט
המעידים על יום חדש
עם שמיים
חדשים.
בזה אני בטוחה
לכל דבר יש התחלה
בזה אני בטוחה,
אך לא לכל דבר יש סוף.
לאהבתנו אין סוף,
בזה אני בטוחה.
לא יכולה להתאפק
כמו להמשיך לאכול קינוח
כשאת מפוצצת
וכבר אין מקום בבטן
אך בלוטי הטעם שעל לשונך
לא יכולות להתאפק
מהטעם המתוק והאלוהי
שבמרחק כפית
ככה
אני ממשיכה לאהוב אותך
גם כשליבי אינו מסוגל להכיל
את העול שכרוך באהבתך
בלוטי הטעם שעל הלשון
לא יכולות להתאפק
מההרגשה האלוהית
שבמרחק
בין כל הזעקות
בין כל הזעקות הקטנות
המשתוללות בתוכי
אני מצליחה מדי פעם
לשמוע את היקום
זועק לי
"תראי!
תראי!
הנני!
אני פה!"
ואני,
משיבה לו חזרה בזעקה
"ואני
לא!"
אני כותבת בכדי להיפרד
אני כותבת בכדי להיפרד
מן הרגשות.
בכדי שנוכל להיפרד
שנינו
בידידות
מרגשותינו.
ולא העזתי לכתוב לך מכתב,
כי לא העזתי לשלוח לך
מכתב.
אני כותבת לעצמי
מילות פרידה מרגשותיי
בתקווה שתקרא את מילותיי
ותיפרד יחד איתי
בידידות.
אינני נרתעת
אינני נרתעת מלחזור
שוב ושוב
לחשוב על העבר,
על מה שהיה
וכבר איננו.
בשביל מה אני חווה הווה,
אם לא בשביל להפוכו לעבר
בו אוכל לבקר
בכל רגע נתון
בעתיד?
כותבים פרחים
כולם כותבים פרחים.
על יופיים, על השראה שהם נותנים,
על הצבעים והריחות.
כותבים כותבים
שירים סיפורים
על פרחים יפים.
כולם כותבים פרחים,
אך לא מדברים
פרחים.
