Poems, By Me

מצפה מעצמך ליותר
מדי.
די.
מספיק.
לא מספיק
טובה.
שואפת גבוה
לגבהים עם מעט חמצן
שלא מאפשרים לך לנשום.

אני תמיד מוצאת אותה במקומות הכי חשוכים, כשהסוללה של הפנס מתה, והאש של הנר כבר נותרה ללא חמצן. וללא אש. כשהירח לא ספג מספיק אור מהשמש, וכשהשמש לא הצליחה לחדור את העננים. זה במקומות האלה, במקומות הכי חשוכים, שהיא שם. במקומות הכי בלתי צפויים, שהיא שם. כשאני לא מחפשת אותה, כשאני כבר הצלחתי לשכוח את כוחותיה, כשאני זוכרת אותה רק בשם.
היא שם.
היא לא תמיד שם.
ברגעים היפים כשעיניי מחפשות אותה
היא איננה.
כששפתיי מחפשות לטעום ממנה
היא איננה.
כשאזני מחכות לשמוע ממנה
היא איננה.
כשידיי מחפשות את מגעה
היא איננה.
כשאיני מאמינה בה יותר
כשאיני מאמינה בעצמי
היא מופיעה
בחושך
אני מוצאת אותה.
לא
היא מוצאת אותי.

לסיכום,
הנני בסדר החיים יפים. היום בבוקר קמתי לשירת ציפורים הנחות להן בין הפרחים.
הנובלים.
אך כל סוף הוא התחלה חדשה, והם רק מפנים מקום לפרחים חדשים שיגיעו בחודשים הקרובים.
בקיצור,
הם בסדר והחיים יפים.
בצהריים אכלתי ארוחה טעימה מלאה בתבלינים הממלאים בניחוחות את הלב המעט שבור ואת הבית
המתפרק.
אך בשביל לתקן דברים צריך שיהיו קודם שבורים, ובדיוק קניתי כלי עבודה חדשים ונכנסו לחיי אנשים עם ידיים חזקות כך שהכל יהיה ממש כמו חדש בשנים הקרובות.
בקיצור,
הם בסדר, והחיים יפים.
ובערב הלכתי לישון עם כוכבים המציצים דרך החלון וירח לבן וגדול המאיר מבעד לחושך המוחלט.

ובליבי תפילה המלווה את שנתי,
תודה על החושך
תודה על השברים
תודה על פרחים נובלים.

לסיכום,
הכל בסדר
והחיים יפים.

בואו נחגוג את חג האילנות.
נחגוג את כל הניירות שאנו מדי יום זורקים,
את בולי העץ שמדי ערב שורפים.
את הסירות שמונעות מאיתנו לטבוע,
את הקירות שמונעים מאיתנו להתקרר.
את הרהיטים שמשמשים אותנו כמה דקות ביום.
כסא לשבת
שולחן לכתוב
מיטה לחלום.



בשביל זה יש חג
המיועד רק לאילנות,
שנוכל לחגוג את כל העצים

שאנו כורתים.

Too many songs
Too many writings
About people wiping other peoples tears.
Not enough songs
Not enough writings
About people taking a tissue
And wiping their own.

A sushi menú blowing in the wind
Touching the tip of my nose
Filling it with scents of my favourite roll.

The wind
Taking it
To a far away land
Where humans cannot be seen,

Placing the sushi menú
Back in the forest
And the scents of my favourite roll
Back in the sea.

מעריץ מספר אחד
מרחוק.
מריעים אחד לשני על כל ניצחון קטן
מרחוק
בלחישת "יש" קטנה בתוך הראש.
מספרים בגאווה אל מול המראה
על ההצלחה האדירה של השני
מבלי להוציא מילה.
מחייכים חיוך קטן
בכל פעם שמישהו מעלה את השם
או את הישיגיו של השני.
וכשנשאל על מה החיוך,
עונים ב:
"כלום".

לא מדברים, לא משתפים,
רק מעריצים אחד את השני
מרחוק.

אל תדאגי ילחמו עלייך,
הרי ככה למדנו
ככה גדלנו.
הנסיך יציל אותי מהדרקון הנורא, או מהמכשפה, או מהאמא החורגת המעצבנת. הנסיך ילחם עלייך, הרי לשם כך נועד.
והרי מי ילחם על הנסיכים?
מי נילחם עליהם כשהדרקון מצליח להבריח נשיכה,
כשהחרב מחליקה מהיד אל התהום,
כשהם מועדים ונמצאים שכובים על הרצפה,
כשהם עולים בלהבות בגלל תנועה אחת שגויה?

עלייך ילחמו,
אל תדאגי.
אם נסיך אחד נכשל, תמיד יגיע נסיך נוסף שימלא את מקומו,
הם מיוצרים בכמויות.
אך אותם,
אותם הנסיכים שמטרתם להציל אותנו,
אותם לא מצילים
הרי כך גדלנו,
כך למדנו.

לא.
לא יציל אותך שום נסיך.
ולא,
גם את אותו הנסיך לא יציל אף אחד.
מדי פעם הדרקון יצליח לנשוך, ויכאב לך וגם לו.
ומדי פעם לא תהיה חרב בשביל להיעזר בה, ותהיי חסרת אונים וגם הוא.
ומדי פעם תפלי ותהיי שכובה על הרצפה מלאת פחד וחוסר תקווה, והוא יהיה שכוב לידך מלא בפחד.
ומדי פעם,
את תמצאי את עצמך עולה באש בגלל תנועה שגויה. ישרוף לך, וישארו כוויות, וגם לו ישרוף, וגם לו ישארו כוויות.

אל תדאגי.
לא ילחמו עלייך.
וגם עליו לא.

בין שפתינו
חיה שפה
שבזכותה אנו יכולים לאמר
שלום
אחד לשני,
שלווה
בכל פעם שאנו מתראים.

מה שלומדים
בתור מבוגרים
הוא שלזכור את
יום ההולדת של האחר
הוא לא
מה
שהופך אותך
לחבר