Poems, By Me

באותו הלילה
כשלחשתי לך
שאני אוהבת אותך,
שיקרתי.

לעצמי. 

תסתכלי רגע
במראה,
אך הפעם,
לשם שינוי,
עם עיניים
פקוחות. 

הוא יושב.
מביט אל
צדו השני
של האולם
עם עיניים עייפות,
ידיים שלובות,
ורגליים פסוקות
בנוחות.

ושפתיים

הנעות מצד
לצד,
בניסיון לתרגם
את מחשבותיו,
לשפה שהוא
עצמו
יבין. 

קשה באימונים
וגם קשה בקרב.
רק בהפסקה
הקטנה הזאת
שבין האימונים לקרב,
כשכולם יושבים
מסביב לשולחן
האוכל לאכול,
רק שם לא
קשה.

התנשקנו.
כנפי הפרפרים לא התחככו
כנגד בטני,
הראש לא התרוקן,
זרם החשמל לא התפשט
לכל נקודה בגופי.
הרגליים לא נרפו,
וגם לא החזה,
וגם לא האגרופים
בידיים שנוצרו מהלחץ.
הלב לא התאמץ להזרים
את הדם במהרה,
והצמרמורות לא
הגיעו.
הם הגיעו רק אחרי,
אחרי
שהתנשקנו.

הוא שאל אותי
בחורף
שאלה,
ועניתי לו
בתשובה פשוטה.

בקיץ הוא חזר
ושאל אותי
את אותה השאלה,
ועניתי
לא,
תשובה פשוטה.

החיים הם
אוטובוס,
לא מכונית.
אז לפני
שאת לומדת
נהיגה,
תלמדי איך
לנהוג.

אם הורד לגדול ירצה
יגדל.
אם ירצה להתיפייף בצבע
אדמדם,
אם ירצה הורד את שורשיו להאריך
עד למרכז
העולם,
או להצמיח עוד קוצים בכדי להתגונן
מן האדם.
אם ירצה,
יקרה.

אך בין אם ירצה ובין אם לא,
הורד לעולם לא יוכל להפוך להיות
חמניה.

ביקשתי מאלוהים
להצליח,
אך שכחתי להגדיר לו
מהי הצלחה.
כנראה שזו הסיבה
שחזרתי
בתשובה.