השקתי את
כל הפרחים
שסביבי,
חוץ מפרח
אחד,
ששכחתי להשקות,
והפרח הזה
הוא
אני.
מיטה זוגית
מיטה זוגית
עם זוג עיניים
אחד
זוג ידיים
אחד
זוג רגליים
אחד
זוג אוזניים
אחד
וסוג של אדם
לבד.
"מוות לדתות"
נתקלתי בספסל
עליו חרוטות המילים
"מוות לדתות".
חריטות עבות
המורכבות מחריטות
דקות,
המלאות שנאה.
ותסכול.
שוקעת
אני שוקעת במחשבות,
ואנשים שמסביבי
חולפים על פניי
מבלי לשים לב כלל.
שאני שוקעת.
לפתע אני מרגישה
את ידו של זר.
רואה אני
שמושיט ידו לעזרה,
בניסיון להציל אותי.
אך זה כבר מאוחר מדי,
כבר שקעתי
במחשבה.
פשוט
את לא יכולה
פשוט לבוא,
לנגן יצירה
יפיפיה
מלאת רגש,
בה את
שופכת את
נשמתך,
ואז פשוט
ללכת.
כך אני יודעת
ואחרי כל
מה שעברנו,
אתה עדיין קופץ
לבקר
במחשבותיי
מדי פעם.
כך אני יודעת,
שאהבתנו הייתה
כנה.
כל אחד צריך
כל אחד צריך
בחייו
לפחות אדם אחד
שכאשר איתו,
אינו מרגיש
את הצורך
להסתכל על
השעה
כל כך קל לעזוב
כל כך קל
לעזוב.
להפוך להיות
זרים
בפעם השניה.
להתנתק
לחלוטין,
לגזור את
החוטים,
להתעלם מקיומו
של השני.
כל כך קל
לעזוב,
הקושי הוא
בלהישאר.
חבל
את כולנו
מלמדים
מגיל קטן
לחייך
למצלמה.
חבל
שלא
מלמדים
אותנו
לחייך.
פרסם כאן
פרסם כאן.
את כל הדעות.
את כל המחשבות.
את כל הידיעות.
בלי לחשוב פעמיים,
או פוליטיקלי קורקט.
בלי לחשוב על מי יקרא
או מי יראה.
פרסם כאן.
כסף זה לא עולה,
זמן בקושי זה לוקח,
והמאמץ אינו גדול.
פרסם כאן.
אם לא,
אז מי?
אם לא,
אז איפה?
