תגית: שירה בעברית

זהו סיפור קצר על מישהי שלא מפסיקה לרוץ.
היא קמה בבוקר, והדבר הראשון שהיא עושה הוא לרוץ. מהר. כמה שיותר. רחוק. היא רצה כל היום לכל מקום. לפעמים באמצע הדרך מצטרפים אליה אנשים נודדים לריצה, ולפעמים היא מצטרפת לאנשים הרצים מלפניה. לפעמים רצים אחריה כלבי רחוב שרואים את הריצה כמשחק תופסת. אך רוב הזמן היא פשוט רצה לבדה. היא לא בורחת, זאת לא ריצת בריחה. היא גם לא מאחרת, זאת לא ריצה כנגד הזמן. זאת ריצה למען הריצה. זאת ריצה שמטרתה להיות מהירה. היא לא רוצה בהכרח להגיע לשום מקום מסויים, היא פשוט רוצה להמשיך להתקדם קדימה, כמה שיותר. מהר. כמה שיותר רחוק.
היא רצה כל היום עד שהיא מתעייפת מלרוץ. וכשהיא מתעייפת, היא שבה לביתה בהליכה. כפות רגליה כואבות ושרירי רגליה מכווצים.
בביתה מכינה כוס תה ואמבטיה חמה, בה היא נכנסת עם ספר פנטזיה. מסביבה שקט של לילה מלווה בצלילי נשימות שלה ושל שכניה. בתום האמבטיה היא נכנסת למיטה בידיעה שמחר היא תקום שוב על רגליה, ותתחיל לרוץ שוב. ושוב היא לא תדע לאן, ושוב לא יהיה לה אכפת. העיקר לרוץ מהר. כמה שיותר. רחוק.

מי ממשיך לשים
את הפח הזה
לידי?
מבקשת שתפסיק,
כי לא רק שהוא מסריח,
אני גם לא מפסיקה
ליפול לתוכו.

מותר
מותר להפסיק ולנוח,
מותר ללכת לישון.
מותר להישען עם הראש על היד
ולעשות כלום.
מותר לשבת על ספסל בפארק
ורק לחשוב.
מותר לשכב במיטה מבלי
לעשות דברים מועילים.
מותר לך לא להיות עמוסה
במיליון ואחת דברים.
מותר לך לקחת הפסקה
מאנשים וממשימות
ולחשוב לרגע על עצמך.

גיחוך קטן.
גיחוך מנומס של כן אני מבינה מה אתה אומר, אבל אין לי מה להגיד, אין לי מה לומר. אין לי משהו מועיל, אין לי משהו מרתק. פשוט גיחוך. גיחוך של הסכמה, גיחוך של בוא נעבור הלאה, לנושא הבא שבו אוכל אולי לתרום איכשהו לשיחה או לענות שוב בגיחוך. גיחוך של הבנה, הבנתי מה אמרת, אך אין לי מה להוסיף, אמרת את כל מה שהיה אפשר וניתן להגיד. גיחוך קטן, גיחוך עם מעט קסם. גיחוך של סתום, תהיה בשקט. תסתכל לי בעיניים ותשתוק. תחשוב רגע עליי ולא על כל מיני תיאוריות ועובדות. גיחוך אולי טיפה מביך, של יש לי מלא מה לומר, יש לי מלא מה להגיד, אך לא אעשה זאת, כי לפני זה אני צריכה לשמוע את שתיקתך. גיחוך של בוא נעצור את הכל. פה ועכשיו. בוא נתרכז אחד בשניה, בוא ננהל שיחת מבטים וגיחוכים. אני מגחכת, אתה שותק ואז מגחך עם מעט קסם. אני שותקת ואז פותחת את פי ומוסיפה בהסכמה:" כן גם אני חושבת כך." ומתחילה גם אני להוסיף תיאוריות ועובדות מעניינות.

גיחוך קטן.
גיחוך מנומס של כן אני מבין מה את אומרת, אבל אין לי מה להגיד.

אנחנו כותבים את סיפורנו כל יום מחדש.
יש רגעים שאנו כותבים בעט, כי אנחנו משוכנעים, או רוצים להאמין, שאלו רגעים שצריכים להיות תמידיים. רגעים שאנו רוצים שיישארו לנצח. אך שוכחים שמספיקה טיפה אחת של מים בכדי למרוח את הדיו. רגעים אחרים אנו בוחרים לכתוב בעיפרון, למקרה שנתחרט ונרצה לשנות את הסיפור. אך שוכחים שעיפרון משאיר חריטה על הדף שמחק לא מסוגל למחוק.
ויש רגעים, שאנו בוחרים כלל לא לכתוב, אלא לספר. למקרה שנרצה לשכוח אותם, או לזכור אותם בצורה שונה. אך אנו שוכחים שאנשים זוכרים, ואנשים מזכירים.

את שם
ובינינו שתי גדרות.
פעם הייתה בינינו
רק גדר אחת,
אך חלפה שנה
ואיתה הגיעה
הגדר הנוספת.

אני תוהה לעצמי
מה יקרה עוד שנה.
תהיה גדר שלישית?
או גדר אחת פחות?

לחיים.
לחייך.
כוס מים
מטונפת
מורמת
אל על
בכדי לחגוג
את חייך.
אני עוד
זוכרת
את הימים
בהם הכוס
הייתה
נקייה
ומלאת
שמפניה
מהיקרות
בשוק.

האביר.
הוא לא מגיע על סוס לבן.
הוא גם לא מגיע להציל אותך.
הוא גם לא אביר.
האביר על הסוס הלבן
הוא בחור
שאולי אם יתמזל מזלך
יש לו רישיון נהיגה.
ואם את בחורה עם הרבה מאוד מזל
אפילו יש לו רכב,
אך כנראה בכל זאת  יגיע רגלית.
אין לו חרב או מיגון
שיעזור לו להילחם נגד
הדרקון הנורא שמחזיק אותך כלואה.
יש לו חיבוק חזק
ומילים מלטפות
שלא תמיד יצליחו להשמיד את הדרקון,
אך הוא מוכן לנסות.
האביר על הסוס הלבן
הוא לא מושלם.
הוא לא מאגדה,
הוא חלק מהעולם האמיתי.
כך שאם את רוצה כבר למצוא אותו
את האביר על הסוס הלבן שלך
תפסיקי לחפש אביר
על סוס לבן,
ותתחילי לחפש
אדם
אולי עם רכב
אולי בלי.