תגית: שירה

יש שאלות
שאת התשובה שלהן
לעולם לא תוכלי למצוא,
רק להמציא.

מתי יגיע הרגע,
בו אהיה מספיק חזקה
שהחיים ילחשו אל עבר השמיים:
"תעזבו אותה,
היא אינה צריכה להתחזק עוד".

פעם
ברגעים כמו אלו
הבטן הייתה מתכווצת.
הייתה מופיעה הבחילה.
הלב היה פועם מהר,
ובלב הייתי מרגישה דקירה חדה.

ועכשיו,
ברגעים הללו,
הבטן רגועה
הבחילה איננה.
הלב פועם,
אך בקצב שלו.
ואותה הסכין
עם השנים
איבדה את חדותה,
וכבר אינה
מצליחה לחדור.

לעולם לא תוכל לדעת
מי הטוב ומי הרע,
כי הם נראים בדיוק
אותו הדבר.
בגלל זה אתה חייב
להיזהר
כשאתה מסתכל במראה.

איזו שעה יפה לכתיבה.
שעת חושך, בה הכותבים כותבים על אור.
שעת פחד, בה הכותבים כותבים על אומץ.
שעת יאוש, בה הכותבים מתארים
את יופיים של הכוכבים.
שעת כאב, בה הכותבים מקריבים את דפיהם
בכדי לספוג את הדמעות,
ולאסוף את רסיסי הלב.
איזו שעה נפלאה לכתיבה.
שעה מלאת חששות,
מלאת חיים,
מלאת אנושות.

יש רגעים גדולים בהם אנחנו מתפרקים. לא לחלקים, אלא לחתיכות קטנות, ממש ממש קטנות. רסיסים קטנים. כאלו שאי אפשר להרכיב מחדש כמו פאזל, שלכל חתיכה יש חתיכה. רסיסי זכוכית, מפוזרים על הרצפה, מתחבאים במקומות שהיד לא יכולה להגיע אליהם, וגם אם יכלה לא הייתה מסוגלת לחבר בין רסיס אחד לאחר. ברגעים האלה הידיים פשוט מוצאות חלקים חדשים, ויחד עם הרסיסים מרכיבות אדם חדש. התהליך לוקח קצת זמן, כי בכל זאת מדובר ברסיסים קטנים, ובחלקים חדשים שעל הידיים למצוא ולהרכיב ביחד, אך זה קורה.
יש רגעים קטנים בהם אנחנו מתפרקים. לא לרסיסים קטנים, דווקא לחתיכות גדולות. חתיכות שקל מאוד למצוא, וקל מאוד לחבר. שברור מאוד איזה חלק מתחבר לאיזה חלק. ברגעים האלה הידיים לוקחות את החלקים ומרכיבות אותם חזרה, ממש כמו פאזל, מחזירות את הכל להיות כפי שהיה.
אנו מתפרקים בסדרי גודל שונים. ומה שיפיפה בנו הוא, שלא משנה למה אנו מתפרקים ולכמה חלקים, הידיים שלנו תמיד ימצאו דרך לפסל אותנו חזרה. לפעמים הן יחזירו את החתיכות למקום וירכיבו אותנו לאדם שהיינו, ולפעמים יפסלו אותנו מחדש בצורה קצת שונה.

לצערי הרב,
בעולם בו אנו חיים,
אם ברצונך
להריח כמו פרח מסוים,
עלייך לקטוף אותו.

יש דמעות שלא רואים.
דמעות שמצליחים רק
לשמוע.
קולה השבור
המצליח להוציא בקושי רב
את המילים
"אני בסדר".

עיניה יבשות,
שום דמעה לא נראית
לעין,
אך הן שם.

היא קמה ומתבוננת
מבעד לחלון.
דמעה הזולגת על פניה
משקפת נוף שהיא איננה מכירה.
והיא לא מבינה,
איך החלון
הוא אותו חלון מוכר
אך הנוף הוא נוף כה שונה.

כמה נחת
נותנת הידיעה
וההבנה
שלכל מחר
יש מחר