תגית: זמן

יש רגעים גדולים בהם אנחנו מתפרקים. לא לחלקים, אלא לחתיכות קטנות, ממש ממש קטנות. רסיסים קטנים. כאלו שאי אפשר להרכיב מחדש כמו פאזל, שלכל חתיכה יש חתיכה. רסיסי זכוכית, מפוזרים על הרצפה, מתחבאים במקומות שהיד לא יכולה להגיע אליהם, וגם אם יכלה לא הייתה מסוגלת לחבר בין רסיס אחד לאחר. ברגעים האלה הידיים פשוט מוצאות חלקים חדשים, ויחד עם הרסיסים מרכיבות אדם חדש. התהליך לוקח קצת זמן, כי בכל זאת מדובר ברסיסים קטנים, ובחלקים חדשים שעל הידיים למצוא ולהרכיב ביחד, אך זה קורה.
יש רגעים קטנים בהם אנחנו מתפרקים. לא לרסיסים קטנים, דווקא לחתיכות גדולות. חתיכות שקל מאוד למצוא, וקל מאוד לחבר. שברור מאוד איזה חלק מתחבר לאיזה חלק. ברגעים האלה הידיים לוקחות את החלקים ומרכיבות אותם חזרה, ממש כמו פאזל, מחזירות את הכל להיות כפי שהיה.
אנו מתפרקים בסדרי גודל שונים. ומה שיפיפה בנו הוא, שלא משנה למה אנו מתפרקים ולכמה חלקים, הידיים שלנו תמיד ימצאו דרך לפסל אותנו חזרה. לפעמים הן יחזירו את החתיכות למקום וירכיבו אותנו לאדם שהיינו, ולפעמים יפסלו אותנו מחדש בצורה קצת שונה.

זהו סיפור קצר על מישהי שלא מפסיקה לרוץ.
היא קמה בבוקר, והדבר הראשון שהיא עושה הוא לרוץ. מהר. כמה שיותר. רחוק. היא רצה כל היום לכל מקום. לפעמים באמצע הדרך מצטרפים אליה אנשים נודדים לריצה, ולפעמים היא מצטרפת לאנשים הרצים מלפניה. לפעמים רצים אחריה כלבי רחוב שרואים את הריצה כמשחק תופסת. אך רוב הזמן היא פשוט רצה לבדה. היא לא בורחת, זאת לא ריצת בריחה. היא גם לא מאחרת, זאת לא ריצה כנגד הזמן. זאת ריצה למען הריצה. זאת ריצה שמטרתה להיות מהירה. היא לא רוצה בהכרח להגיע לשום מקום מסויים, היא פשוט רוצה להמשיך להתקדם קדימה, כמה שיותר. מהר. כמה שיותר רחוק.
היא רצה כל היום עד שהיא מתעייפת מלרוץ. וכשהיא מתעייפת, היא שבה לביתה בהליכה. כפות רגליה כואבות ושרירי רגליה מכווצים.
בביתה מכינה כוס תה ואמבטיה חמה, בה היא נכנסת עם ספר פנטזיה. מסביבה שקט של לילה מלווה בצלילי נשימות שלה ושל שכניה. בתום האמבטיה היא נכנסת למיטה בידיעה שמחר היא תקום שוב על רגליה, ותתחיל לרוץ שוב. ושוב היא לא תדע לאן, ושוב לא יהיה לה אכפת. העיקר לרוץ מהר. כמה שיותר. רחוק.