מחבר miakatz1

עומדת על מרפסת
אישה
וצועקת אל עבר העתיד:
את יפה,
את כה יפה!
בתקווה שהצעקה תגיעה
לאוזניה העתידיות,
וליבה העתידי
יאמין למילותיה.

תן לי
עוד כמה דקות
להנות
מהעוד קצת
שקיעה
שנותרה

"את כותבת יפה"
"את יפה"


יופי.

הלוואי ויכולתי
לקחת צעד אל העבר
ולחבק את אותה הילדה
חסרת הביטחון,
להביט לה בעיניים
ולומר לה
בזמן שידי מלטפות
את זרועותיה,
כמה שליבה הוא יפיפה
וכמה טוב היא רק עושה.
אך נאסר עליי לעשות זאת,
אז במקום אשאיר פה חותם
לילדה שבעתיד,
שתוכל לראות כאשר תהיה חסרת ביטחון,
ואכתוב לה בזמן
שאצבעותי עוטפות את העט,
כמה שליבך הוא יפיפה
וכמה טוב את רק עושה.

קח אותי
ליום בו נפגשנו לראשונה.
ליום בו הבנו,
שאני זו אני
ואתה זה אתה,
ושנינו זה שנינו.
קח אותי
שלב ידייך בידי,
ובוא איתי
ליום הזה
להתבונן יחד מהצד
בשני נערים,
החווים אהבה אמיתית
וטהורה,
בפעם הראשונה
בחייהם.

שכובה על גבי
על גג
ומביטה אל עבר השמיים
הריקים
מלבד
שתי ציפורים
המשחקות להן
כאשר כל השמיים
לרשותן.
ואיני יכולה שלא לחשוב
עלינו,
שלא כמו הציפורים,
חוששים לשחק
למרות שלרשותנו
כל העולם.

אמרתי לה באנגלית
את מה שפחדתי לומר לה
בעברית.
כי משהו בי חשב
שאם שפה אחרת
תפרש לה את אהבתי,
היא תסכים לקבל אותה.

מה היית רוצה לשמוע?
שהוא אוהב אותך,
שהוא כבר לא.
שהוא מחכה לך,
שהוא כבר המשיך הלאה.
שהוא פה?
שהוא חושב עלייך,
שאת כבר יצאת מדעתו.
שהוא חולם עלייך,
שאת כבר הפכת לחלום.
שהוא רוצה להיות איתך,
שהוא רוצה פשוט להיות?
מה היית רוצה לשמוע?
מה היית רוצה שיגיד?
אולי
את לא רוצה לשמוע ממנו דבר.
אז
מה היית רוצה לקרוא?

שהוא אוהב אותי.
ושהוא כבר לא.

בואי נתפצל.
אני אלך לשם,
ואת תלכי לשם
השני.
בואי נחווה אנשים
אחרים,
בואי נחווה את החיים.
אל תדאגי,
אנחנו לא מתפרקים,
רק מתפצלים.
בסוף הערב,
אנחנו חוזרים.

היום בו היינו חוגגים
את אהבתנו,
מציינים
את הזמן שלנו יחד,
הפך בן רגע
ליום זכרון,
למה שהיה בינינו
שעדיין קיים,
אך לא מתממש.
יום זיכרון
בו אנו זוכרים את כל הרגשות
הקבורים עמוק בפנים,
ואת התחושות
שהיינו חשים פעם יחד,
והיום חשים בנפרד.