לגור במדבר

בנסיעתי הביתה נתקלתי באדם כותב לו במחברת שיר על מה זה אומר לגור במדבר. בשיר הוזכר חול. הרבה חול. הוזכרו גם שקיעות שרואים ממרחקים וממלאות את השמיים בצבעים. הנופים המרהיבים גם עלו בשיר. הוא דיבר על סודות המדבר, ההרים שמסתירים בהם סיפורים ואגדות. על העצים חסרי המים.
בהיתי בו לאורך כל הנסיעה.
כי כשקראתי את מילותיו, לא הפסקתי לחשוב על המדבר שלי.
עלייך.
על כל החול. כל החול שהכנסת לחיי. החול שאני עדיין מוצאת בין הסדינים, ובקרקפת. חול שמדי פעם נמצא לי מתחת לעפעפיים ולעיתים גורם לי לדמוע. חול שגורם לי לגירודים מציקים בגוף בכדי להזכיר לי שהוא שם. על השקיעות היפיפיות מלאות הצבע. המלווות בסיומו של עוד יום, המזכירות את יופיו של עולמנו. את יופייך. והסודות. כל הסודות שאינך מספר ושאיני מספרת לך. כל האגדות שאנו צוברים בדרכנו, כל הסיפורים וההרפתקאות שפעם היו לנו ביחד, והיום הם בנפרד. כל הרגשות שאיננו משתפים, ואיננו חולקים יותר. על העצים חסרי המים, שכבר שנים לא הושקו כמו שצריך. מדי פעם נזכרים להשקות אותם במעט, למקרה שימאס לנו יום אחד מהמדבר,
וימאס.
כי עם כמה שאני אנסה לשכנע את עצמי שהמדבר הוא יפיפה,
ושאני אוהבת את המדבר,
אני תמיד אוהב אותך יותר.