אחרי שנה

אחרי שנה של שתיקה, סוף סוף אזרתי אומץ בשביל לפנות למשטרה. חייגתי את הספרות 1-0-0 כפי שלימדו אותי בבית הספר ובתקשורת. "במקרה חירום, כשאתם צריכים עזרה, כשטרגדיה קרתה…", כך הייתה אומרת המורה, "ישר להתקשר למשטרה". ובכן לא התקשרתי ישר כי רציתי להאמין שאני גיבורה שמסוגלת לבד ולא זקוקה לעזרה, אך עברה שנה ואותה הגיבורה החזקה איבדה מעט עוצמה. אני מחייגת, אצבעותיי עדיין מנסות לשכנע את ראשי להתחרט, אך ראשי עקשן. אני מצליחה להזין את הספרות, עכשיו רק נותר לחייג. אולי אזרתי מספיק אומץ רק בשביל להזין את המספרים, אך בשביל ללחוץ על כפתור הטלפון הירוק הקטן והמאיים הזה אני זקוקה לעוד זמן? ראשי לא מסוגל לשמוע עוד תירוצים ושולח את אצבעותיי אל אותו הכפתור. צלילי החיוג מתחילים להשמיע את קולם, בזמן שליבי מפסיק כל פעולה. הנשימות שלי נהיות כבדות. מי היה מאמין שככה זה מרגיש להיות אמיצה? "שלום, הגעתם לתחנת המשטרה". הנשימות פוסקות גם הן, פי לא מסוגל להוציא קול. "שלום? יש שם מישהו?". "כן, כן, היי, שלום". "במה נוכל לעזור לך?". דמעות מתחילות לזלוג, דמעות אמיצות. "מישהו פגע בי". "מה הכוונה? מישהו ירה בך?". "ככה זה הרגיש. הוא שבר את ליבי, זה קרה לפני שנה, והלב עדיין מרוסק לרסיסים, אך רק עכשיו אזרתי אומץ לפנות אליכם. אני יודעת את כל הפרטים שלו, זוכרת את פרצופו…", "ילדה זאת המשטרה, אנחנו לא מתעסקים כאן בשטויות". ניתקו.