אני לא יודעת להקשיב

אני לא יודעת.
אני לא יודעת להקשיב.
אני פשוט לא יודעת.
לא יודעת להקשיב.
לא יודעת להקשיב לאנשים.
לא יודעת להקשיב לאחרים.
אני פשוט לא יודעת.
אני יודעת להקשיב מצויין לחיות. לחיות אני מקשיבה מצויין. לכל צליל שהן משמיעות, לכל רעש. בין אם זה נביחות, או תנועות מוזרות עם הכנפיים. אני אפילו יודעת להקשיב למבטים שלהם בעיניים. אבל לאנשים אני לא יודעת להקשיב. אני לא יודעת.
אני יודעת להקשיב מעולה לחפצים. לשקית פלסטיק המתגלגלת ברוח אני יודעת להקשיב מעולה. לפחית המסתובבת לה ברחבות, למכונית נוסעת. אני יודעת להקשיב מעולה למנורות שבסוף חייהן, ולדלתות נטרקות. וגם לדלתות שלא נטרקות, פשוט דלתות דוממות. אני יודעת להקשיב לנעליים, גם כשהן אינן נעולות, ואני יודעת להקשיב גם לכסאות. ריקים. אני יודעת להקשיב לחפצים.
אבל אני לא יודעת להקשיב לאנשים.
אני יודעת להקשיב מעולה לעצים. לדשא, לפרחים. לאבנים ולסלעים. אני לא צריכה שיזוזו, שיעשו רעש או ישמיעו קול, כי להם אני יודעת להקשיב. אני לא צריכה שיסבירו לי, שישתפו אותי, שיגידו לי, כי להם אני יודעת להקשיב. אני יודעת להקשיב לעלים שעל העצים, ולפרחים הפורחים. אני יודעת להקשיב לאבנים הנחות על הרצפה, וגם לאבנים אשר נזרקות למים. אני יודעת להקשיב לשמיים, לעננים המרחפים, לקרני השמש החודרים, ואפילו לכוכבים. להם אני יודעת להקשיב. אבל אני לא יודעת להקשיב לאנשים. אני לא יודעת. אני לא יודעת להקשיב לאחרים.
אני לא יודעת להקשיב.
לאחרים אני לא יודעת להקשיב.
לאנשים אני לא יודעת להקשיב.
למילים
אני לא יודעת להקשיב.